אני מאמין שבאורח טבעי, עוד משחר ילדות, כאוטודידקט, כאדם וכאמן – רכשתי את מרבית ידיעותיי, את ניסיוני ואת השלכתי – בכוחות עצמי בנושא האמנות הרב תחומית הוורסטילית.
“אין אני נוהר אחר המודל הסופי והמוגמר. הדרך והאמצעים בדרכה של האמנות חשובים לי לא פחות מהמטרה הסופית. מכאן שעיקרי מעייני נתונים לתעצומות הנפש הפוקדים אותי, בהגשמת מגמותיי הקיומיות ובקביעת חירויות היצירה הקריאטיבית. אלה משמשים אותי כמרקם חובק של סמלים, משמעויות ומערכות דימויים, הדנים בכוחות אנושיים ובגורלותיהם, עד להשלכות פילוסופיות מופשטות באמצעות מוטיבים חושניים. החל מאבן יסוד טהורה, מינימלית ומושלמת וכלה בעיצוב והפשטה בסגנון אישי וחותם ייחודי, המתקשר עם תחומי העבר שלי כמעצב, כפסל, כרושם, כאמן התחריט, כחוקר חומרים ואדריכלות, אמנות הזכוכית האמנותית ופיסול חוצות.”
אני מאמין שפלאי הטבע והבריאה והלכות ההוויה והראשוניות קדמו אותי בנחישות רעיונותיי אל עבר המטמורפוזה בחומר, בצורה ובצבע, שכפו עליי מאבק מדהים, חסר פשרות וסייגים בין החומר ההיולי והדו-קיום בשמירת חוקים מדעת במצב נתון לבין חשיפה מתמדת המתחוללת בהסתר מעין רואים, כדרמה אמנותית עלומה ורוטטת מזה עשרות בשנים, המזדככת בין עימות ובין מזיגה בדרכה של האמנות הפלסטית.
האני מאמין שלי הוא שאי אפשר לו לאמן בן-זמננו שיהיה מקצוען מוגבל בעל מלאכה אחת.
הזמן הדחוק והמסובך, רוב התביעות והתהפוכות של הטכנוגרפיות המורכבות והמתוחכמות שבו, המתנצחות ונאבקות על ספקולציות רוחניות, מתמודדות ללא הרף בחשיבה היוצרת, הערכית והשורשית, לבין הקלאסי מול המודרנה והישן אל מול החדש, בהעדפה אינטלקטואלית, לגיטימית ורלוונטית לתקופתנו בתחום האמנות העכשווית והקונספטואלית בת זמננו.
נתקנאה לה האמנות בת-זמננו בהלכות ובמוראות עידן החלל והקומוניקציה התעשייתית, התפתחות המדעים המדויקים והפיתוח המואץ של אמנות המחשב, הקינטיקה והרובוטיקה. גם מלאכת מחשבת ההולוגרמות המופלאות הינה כאשליה רוטטת בת-חלוף. אמנות הלייזר בתפיסת המרחב והספקטרום הפריפרילי חצצו בין הדמיון לבין המציאות שבאמנות הפלסטית, המודרנית והעכשווית, שסיגלה לעצמה מעין “פילוסופית מגן”, שלא נותרה בה אלא הפילוסופיה שלה לבדה. כל אלה ועוד האפילו על הויכוח ההכרחי של האמן עם עצמו ועם העולם הטכנולוגי המתוחכם שסביבו. על כן, חייב האמן לכוון את דעתו ליצירה ורסטילית ורב-מימדית, ולמרדף, עקב בצד אגודל, אחר ההוויה והסימולציות הוירטואליות, הדיגיטליות הממוחשבות הנחשבות כעתידנות בשנות האלפיים.
האני מאמין שלי הוא ראיית יצירתיות אוניברסלית וורסטילית בת זמננו בעידן טכנולוגי מתוחכם ומתקדם, עם תעצומות טכנוגרפיות, קיטוב מתמיד וספקולציות רוחניות בדרכה של אמנות, ואת האמן כלוחם וכשרת החברה בכל הזמנים, ואת דמות האדם כתבנית בראשית, יילוד אישה, אשר לא נעדרו ממנו לבטיו, מאווייו, אהבותיו, שנאותיו וסבלותיו בתחום היצירה.
האני מאמין שלי הוא שהמטמורפוזה בחומר, בצורה ובצבע, היא מאבק מדהים עם החומר ההיולי – מפגש של אידאות בין האמנויות לבין המדע והדו-קיום על עבר אמת צרופה. מעין אינטרמצו “בשמירת חוקים” ועידוד חלקו של האדם האמן בהגשמת הרובד הרוחני, מגבש טהור של ערכים ושל נורמות חברתיות, שהמפגש ביניהם הוא נקודת זינוק ערטילאית. זאת בדומה להלך נפש שאינו מגיע לעולם למבוי סתום, אשר משמש ציון דרך של האיחור שבגילוי.
ראייתי את הדברים היא אפוא חשיפה מדעת ותמונת מצב נתון, הסתכלות רב-סטרית בדימויים ובמאפיינים פשטניים משוכללים וכוללניים, כמעין קריאת תיגר של האמן על כל פרט, ולו האינטימי ביותר, הנובע מהשקפת עולמי ותפישתי את החיים בהוד, בקדושה ותפארה, לצד התמודדות בלתי פוסקת עם הפיכת החומר, צורה וצבע למוחשי ולנסתר, והשוקד ללא הרף וללא הפסק בהגשמת המאוויים.
אני מאמין שיש לזכור שמבחינה מסוימת האמן הוא גם בבואתה של החברה, הלוחם לקיומה ולתקנתה, ואין צורך להדגיש ולומר שביסודו של דבר הוא ילוד אישה, בשר ודם, שלא נעדרו ממנו לבטיו, פחדיו, עצבותו ותהפוכות ההתנגשויות האידיאולוגיות עם הממסד האמנותי רווי המאבקים בדרכה של האמנות ואמנותי שלי, התובעים ממנו את המבט שלהם בחומר המעוצב שבו, והיוצק בה תכנים ערכיים כמו חופש היצירה, חופש הביטוי וחופש התצוגה.
גודש עבודותיי הקאמריות בתחום הפיסול הפיגורטיבי, האורנמנטלי, הרליפי-תבליטי, והעיצוב והתכנון בתחום הביצוע, משמשים לי ככור היתוך להתרחשויות פירודינמיות מזה שנות דור. דופק הזמן המתמשך מעביר אותי על עבר התפישה התיאורית שהיא בעלת מרכיבים, משמעויות, מושגים וסמלים אינספור מחיי היומיום, סיפורי התנ”ך וממגילת ״שיר השירים״. אלה הזדככו בין עימות ובין מזיגה בדרכה האקספרימנטלית הניסיונית של הסדנה ושל בית היצור לדפוס ולתבניות בראשית, חסרי כל פשר וסייגים הנקבעים ומתבצעים תדירות באופן בלתי אמצעי בחומר, כאילו לא הייתה בהם נגיעה של קונספט רטרוספקטיבי כלשהו.
אני מאמין, שחייו, פועלו ויצירותיו של האמן בכל הזמנים טומנים בחובם מכלול קשתי צורני, מפותל ורוטט הניחן בתעצומות נפש, בסערת יצרים ובגודש התעתועים המפכים את עולמו ואת דמיונו היוצר של האמן
במטען רגשי, המלא בדקויות ובריגושים מנייריסטיים עזים, תוך כדי עמידה על עצמיותו של האמן הוורסטילי בהגשמת מגמותיו הקיומיות, במאבק חסר פשרה בקידום רעיונותיו האמנותיים, בהגותו ותפישת עולמו. כל אלו תובעים ממנו סגנון אישי וחותם ייחודי, כאילו נאחזו אלו במציאותו של הווה, אף כי נקלטו בהם הדי עבר.
אני מאמין שהאמנות האוניברסלית העכשווית שעברה ועוברת זעזועים ושינויים בקביעת דעות, מגמות, נטיות וזרמים חלופיים, תורמת אף היא לכרסום נצחי בהלכי הרוח, הקריאטיביות, היצירתיות והנצחיות. מכאן, שהמחשבה ליצור העשרת צבעי מקלדת והלמות פטיש של האמן היא נצחית, בלתי נפסקת ובלתי מתפשרת, והיא משמשת שפה משל עצמה.
בעולם מתוחכם, טכנולוגי ומתקדם, האמן המצוי הנתון מצווה להתמודד עם טכנוגרפיות בספקולציות רוחניות ובהליכי חשיבה המעמידות את האמן על המתרחש סביבו, וליצור אינטראקציה ויחסי גומלין בינו לבין קהל שוחרי האמנות, המבקרים אותו בהתמדה באמצעות סמלים, דימויים ומערכות מורכבות של משמעויות תרתי משמע, בהזיות שווא ובתכנים משתנים.
אני מאמין שבחיפוש זהות באופן אידיאלי, על מעשה היצירה עצמו להיות מטרה ולא אמצעי. תפקידו להשלים בין הניגודים ולגשר בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי. הציור צריך להיות מטרתו של האמן.
כאשר, בשל חוסר בטחון רגשי, מיועדת היצירה להוכיח משהו על האומן – את היותו מקובל או את הפוטנציאל שלו ואת המוניטין שלו, נעשים קשיים רבים. דרושה מידה מסוימת של תחושת זהות אישית נפרדת לחלוטין מהיצירה עצמה, על מנת שזו תוכל להיעשות ולפרוש כנפיים.
מצד שני, תחושת עצמי נוקשה עלולה להיות מכשול, מאחר והאומן, למשל, לא יהיה מסוגל להיכנס לנעלי דמויות אחרות כאותן הנפשות הפועלות סביבו.
פעמים רבות האמן היוצר מפוצל יותר ממרבית האנשים. יש לו בעיה לדעת מי הוא ולאחד את ניגודיו לכלל שלמות כלשהי. יש ביצירה משהו המאפשר הצמחת פתרון חדש, המיישב את הסתירות הפנימיות בנפש האומן.
פיצולו הפנימי של האדם האמן ממריצו ללא הרף להשתמש בדמיונו ליצור סינתזות חדשות. התוצאות היצירתיות של שאיפות דמיונו אולי לעולם לא יהפכוהו להיות יצור שלם, אלא ספקני ומהורהר, אך הן אלה המהוות את ניחומיו העמוקים ביותר ואת תהילתו שאין למעלה ממנה.
בנוגע לתהליך היצירה, יוצרים רבים מדגישים שתהליך זה מלווה בייסורים ובמצוקה, והרי כבר צוין שהוא יילוד אישה.
אמנים רבים מתלוננים שקשה להם להתחיל יצירהבתקופה של תסכול ושל אי-נחת שעוברות עליהם, התחלות נפל, שינויים ותיקונים שעליהם לבצע עד שהיצירה מניחה את דעתם. דברים אלה חלים על השלבים הראשונים של פיתוח רעיון חדש וייחודי.
בעקבות שלב זה, באה בדרך כלל תקופת “דגירה” או הבשלה, והיוצר חייב להפסיק לחשוב על הבעיה באופן מודע. במהלך תקופה זו מתרחשים תהליכים חשובים בלתי מודעים או תרום-מודעים, שהם בבחינת סימן מוקדם והיערכות מחדש. אני מאמין, שאלה הם הכרחיים בהחלט לצורך עיצוב דפוס ופורמט חדש אשר מספק תחושת רוויה. אלו המהססים יפלו במלכודת הדבש, ומשיחת מכחול אחת תשחית את היצירה שנעשתה בעמל רב.
יוצרים יצריים רבים, אשר כפי הנראה הינם אנשי ביצוע פעילים ויחד עם זאת פתוחים באופן פאסיבי לרעיונות חדשים משלהם ומשל זולתם, מתקשים לעמוד בתקופת המתנה זו של הבשלה.
אנשים אשר חונכו לחשוב שהבטלה היא אם כל חטאת וכי פעילות מתמדת היא סגולה, מתקשים במיוחד להאמין שיש זמנים שבהם הפאסיביות פורה יותר מהפעילות הסופית והמוגמרת.
לסיכום, האני מאמין שלי הוא שככל שאני יוצר יותר, אוחז בי פיק ברכיים לנוכח רמת ציפיותיי ולנוכח התוצאה הסופית, שהיא, כאמור, תחילתה של התלבטות לקראת היצירה שבדרך בדמות מטמורפוזה –
גלגול של חומר, של צורה ושל צבע.